צור קשר הגיגים פרויקטים בעבודה סיפור משפחתי סרטי תדמית סרטים תיעודיים עלי
"ידידי המסע" יוצרים

ספטמבר 2011

סילבנה פארודי ?br> חברת ילדות מארגנטינה מגיבה בעקבות הכתבה בעיתון ספרדי לכתבה>

Hola nena!

Me hiciste emocionar!!!!!

Muy lindo los dos videos y uno se pregunta, (ya que desde afuera no dimensiona de como se vive allá más allá de los medios) y me digo, como puede sobrevivir una familia en sentido de los afectos a pesar de la guerra permanente, y que fuerte debe ser en el caso de tu esposo que si bien tiene raices históricas de Alemania, tambièn lo tiene de Palestina (por su historia familiar) y por supuesto de Israel

Es admirable que a pesar del desairraigo que han sufrido tienen una familia increíble, y que lindo poder difundir ese amor, que triunfa ante todas las cosas?br>

ספטמבר 2011

מעיין וצלר - בת החמש וחצי מתגעגעת לאבא

ספטמבר 2011

דבי לפין

איזה יופי איתן, מרגש ונוגע. מעניין לחשוב מהו הגורם שמכריע בבואנו לחוש 'בית'. מהו הגורם שמאפשר להחזיק לאורך זמן בהוויה הזו אם הבית החומרי שמהווה לנו קורת גג או משהו אחר. אפרופו 'היהודי הנודד', לעיתים יש נטיעה לחשוב במונחים נוסטלגיים על בית ולעיתים אנחנו אמביוולנטיים לגבי הרצון לשמר את הבית, לחזור לחיק הזה או לחלופין רצון לבנות את בתינו החדש או מחדש. לדידי בית הוא המקום שאני חשה בטוב, בנוח וללא איום. אני עדיין בונה אותו עם היקרים לי ביום יום.
"בטאופיק" דבי

ספטמבר 2011

ציור של נוגה וצלר

ספטמבר 2011

סמדר אלעד ?מחשבות על בית

אהבתי את הסרטון. רב שיח מעניין. עם רוב המשוחחים הסכמתי. לדעתי האישית היהדות היא בליבנו. וכמו שאנו נושאים את ליבנו איתנו לכל מקום בו אנו נמצאים כך גם היהודי שבי נמצא תמיד איתי.

אני נולדתי פה ,בישראל גרה וחיה בישראל וכן רואה שכך יהיה לעד אך חושבת שטוב שיהודים נמצאים בכל מקום בגלובוס. אלה השגרירים שלנו גם כשהם פסיביים. כך היהדות מתעצמת ולא אוחזת. כשאוחזים חזק מידי , משהו עלול להישבר. גאה להיות יהודייה אך שמחה יותר להיות בעלת לב יהודי שאיתו אני נמצאת תמיד, בכל זמן ובכל מקום.

ספטמבר 2011

George Rosenbaum ?Friend from Chicago

Eitan, I wish you a wonderful Journey that will shed light on the dilemma of home. I think that one of the sad conditions of modern life is homelessness. No, I don't mean people on the streets without a home, that is terribly sad. I mean the big part of society whose parents divorced or separated, and now compel their children to grow up in two homes. And, I also mean the many places that become home because of voluntary mobility. Somehow, I think each of these children has to find roots to something else that is home to them. But, I don't know how this works and how much is known about it.

As a sociologist this is a big question because sociology seeks to discover what is true of human beings by virtue of the fact that they live in a society.

The premise of "live" is that they have a home.

ספטמבר 2011

אודי בורגר ?איכות סרטים

קטע מתוך סרט על החיים בתימן
ספטמבר 2011

ראיון ברדיו אורנים עם איתן וצלר לקראת המסע לגרמניה.

מראיינת: חדוה

האזנה לראיון עם איתן >


ספטמבר 2011

הבית שלי?!

מאת: עירית יונה-גולן

הילדים שלי אמרו לי: "אמא ! הייתה לך ילדות עשוקה"! טוב , ברור שהם לא ממש יודעים מה זה עשוקה, לשמחתנו. אבל בשביל ילדיי לא בא בחשבון לנטוש את המקום בו הם חיים כבר עשר שנים. מקום אליו הגיעו בגיל שמונה וארבע, כאן גדלו, סובבים בחבריהם. בסביבתם, בנוף הגלילי היפה, בחוגים, בבריכה, בבית הספר, באווירה, בכל מה שעושה - את הבית שלך!.

חלק ניכר מהזמן התגוררנו בבית שכור, כלומר במונחים יהודיים: לא היה זה ביתנו שלנו! בשנה וחצי האחרונות ?אנו גרים בבית שלנו, בית שבנינו במו ידינו. כל המשפחה חוותה את צמיחתו, ניקינו, ניכשנו, סידרנו, היינו חלק מההוויה של צמיחתו של הבית שלנו. אבל שמתי לב, שלא הבית הפיזי הוא שחשוב לילדיי. אני בטוחה שנוח להם יותר, יש לכל אחד את חדרו, כל אחד את המקום לבלגאן שלו. אולי גם שמחה קטנה ,ממש אולי!! כי השמחה הגדולה שלהם זה המקום –השייכו?החברים. ?זה הרבה יותר בית בשבילם, כך נראה.

בתי - שהיא כבר בוגרת! יודעת להגיד, שיום אחד היא תחזור לגליל ?לבית שלה. לסביבה בה חוותה כל כך הרבה חוויות. אז איפה באמת הבית? בחוץ? בפנים? בחוויות? בהתרגשויות? בשייכות? במשפטים ששומעים במשפחה? בניואנסים שנקלטים מהתקשורת? איפה הוא?

גם אצלי ? לא הבית הפיזי עצמו ?הוא הבית שלי בתחושה העמוקה. יכולה להודות שרק בשנים האחרונות חשתי רצון למקום משלי ?להכות שורשים. כבר מתחילת נישואינו אישי ?איש אדמה מחובר לשורשיו רצה לקנות בית ,כך היה! הוא עוד סטודנט בטכניון וכבר עמד לרשותנו הבית שלנו בחיפה, אני לא ממש הבנתי למה צריך בית?, בתחושה הפנימית שלי ?עוד מעט נצטרך לנוע לאן שהוא אז למה להתקבע? כך חשתי שנים רבות , גם היום שסמכתי ידיי על בניית ביתנו, סמוך לכניסתנו אליו אמרתי לאישי : " גם בית אפשר למכור ולעבור הלאה" . הבית הפיזי הוא נוח הוא נותן בטחון, אבל הוא לא זה שנותן לי את התחושה הפנימית השלווה ?החיפוש מתמיד אחרי אושיותיו של בייתי בי בעצמי.

והבית שלנו הגדול? המדינה? הארץ? היא שלנו! היא הבית שלנו? אני שגדלתי בבית של איש צבא, פטריוט אמיתי, אוהב המדינה! שעלה מאירופה, אוד מוצל , נוטש מאחריו את אמו ואחותו שהפכו לעשן מיתמר בשמי אושוויץ , את אביו הגוסס על אדמת הונגריה. הוא אהב את הבית! לא היו בו ספקות שזה ביתו, הוא לחם עבורו, הוא הגן על ביתו בחירוף. אולי רק מי שבא משם ?מבין משמעות של בית ?של ארץ שאולי תבטיח את עתידו ועתיד משפחתו. טעינו?

אני שגדלתי בבית כזה, ספגתי את כל הריחות הללו, את ריח השואה, את ריחה של הפטריוטיות, את הריח של אהבת הארץ. כך גדלתי. זו ילדות עשוקה?

לא, לא לכך התכוונו ילדיי. בייתי לא היה במקום אחד, בייתי סבב את כל הארץ. נולדתי בטבעון ומאז התגוררתי כל שנתיים בעיר או עיירה אחרת בארץ: פתח תקוה, קריית גת, אילת, ירושלים. לא הייתה לי סביבה אחת, חברים לאורך זמן, לא גדלתי עם אותם חברה. אלא באתי ויצאתי, באתי והכרתי, נטשתי והתקבלתי ?כל פעם מחדש, כל פעם בית אחר, פעם בית קומות ופעם בית קרקע, פעם בית מוקף ברושים ועצי אלון ענקים בחצר ופעם דירה בשכונה קרובה לרחוב בה התגורר ש"י עגנון- פעם ים כחול ביותר באופק, פעם עץ תמר לוחש בחלוני, פעם עיר ופעם עיירה שכוחה! כל אלו היו הבית שלי ?את כל אלו ספגתי למה שאני –מגוו?חיי ?הצורך להשתנות ולשנות ?הכאב- וההפתעה ?הבושה והמבוכה , הרצון להיראות ומצד שני להתחבא ?להיות חדשה ולהיות מוכרת ?להשתייך!!

כן זה הבית: הרצון להשתייך ?להיות שייך ?שהבית יהיה שלי! שארגיש רצויה, חופשייה –אהוב?!

וילדים, ילדיי ,אוהבים קביעות, שיגרה, השתייכות ?מקום לצמוח בו!

היום אני מוצאת עצמי מלקטת, חלקים ממה שהיה ביתי: חברות, חברים מקבצת סביבי, להיזכר בילדות, בנערות, בהתבגרות ?ליצור פסיפס אחד שלם מרקם חיי ?ומוצאת שגם ברע מבצבץ הרבה טוב!

הבית שלי הוא בפנים ?מה שאני! זה הבית הפנימי שלי .

וברקע הבית הגדול ?ארצי מולדתי ,שאותה אני אוהבת, שאני רואה בעצב את קלקוליה, שאני חווה את לבטיה, שאני מבינה את ייסוריי גדילתה ואני מתרגשת עד גדות - לנוכח מה שקורה היום ברחובותיה ?הזעקה הצודקת הזו ? ההתעוררות ?ההבנה שיש מהויות גדולות שאסור להחמיצן ?אולי ננטוש סוף סוף את עגל הזהב ונחבק את הארץ הטובה הזו ונגדל!!! יחד!


ספטמבר 2011

ג'ורג רוזנבאונד ?חבר משיקגו

Eitan,

Good to hear from you. It is a voyage that many of us have made. But, those of German ancestry are usually able to travel much further in time than those of Vienniese ancestry in the Hapsburg empire. The differenceis that you will bring to film your experience and emotions. Not unlike Mahler who brought it all into his music.

I was shaken by your fantasies of Amsterdam as a refuge. I wanted to believe that Israel eliminated the ancient shadow on the Jewish soul of flight to a refuge.. symbolically always a packed suit case in the closet.

My granddaughter Molly, age 19 just returned after ten weeks inIsrael. It was an overwhelming experience, and she wants to live there.. starting with graduate school. As a second generation American reared in progressive(reform) Judaism, I think she is spared the shadow that has been on the Jewish soul since Babylon, and certainly since the Inquisition. It would be awful to think that if she made Aliyah –even though she is an American citizen- that escape would ever enter her dreams.

Looking forward to the footprints of your journey. All the best.

אוגוסט 2011

חלום של יקיצה / מאת אורי מליניאק
A Poem by Uri Meliniak

כשקירות ביתי נעלמו לפתע 
הייתי ים עצום ושליו
לחופי נסעה רכבת ארוכה 
ארוכה
אנשים רבים בתוכה,
ביניהם ישבתי
מבטי אל הנוף החולף
ועיניי השקטות
מן הים הנרחב ניבטות.



אוגוסט 2011

אורית עריף ?מאיירת

כניסה לבלוג של אורית


אוגוסט 2011

אצל מי אתה גר?

מאת: פלג לוי

נולדתי ברמת גן קומה שנייה שלושה וחצי חדרים, ביתי משתף ארבע דירות ואחת דחוסה בין העמודים
חצר משותפת, סחייק, אלבק, ברזני, עייני, ולוי [בכול זאת רמת גן] .

לכולם כתובת אחת, רחוב נחליאלי 5 .

בגרתי, חיפשתי פינה, הסתכלתי למטה לחצר,
שאלתי את השכנים אם אכפת להם שאבנה שם משהו כמו "בן ממשיך".

.. אשמור על אופי רמתגני טיפוסי, אמרו לי לא , אז אולי אבנה בהרחבה?
בבקשה אמרו.. אבל זה נופל בול על רחוב אבא הילל.

אז יצאנו למסע, המושב הראשון היה בית נחמיה, ואז בפעם הראשונה שמעתי את...ה "אצל מי אתה גר?"
זה קורה אחרי הביקור השלישי במכולת , יש לך פנים קצת מוכרות, אבל לא רצת כאן ערום בבריכה.

כך הם עומדים שם החנווני וזוגתו ועוד אחד או שניים מהוותיקים,
נעים מאד אני אומר אנחנו חדשים כאן....."אצל מי אתה גר?" אצל אברהם.. "אבל יש לו דייר אומר החנווני" .."הוא סגר את הלול" משליכה אשתו לחדר.. אני כבר לא מעניין אותם כול כך, הוותיק והמכולת מחליפים מבטים, וואלה אברהם מנצל כול חור.

. תגיד לי.. "אפשר לשאול אותך כמה אתה משלם?"..

מבית נחמיה לחרות זכינו לחיות בבית מקסים עד שהילדים שלהם יחזרו מהמסעות בעולם , משם למשמרת, ושוב לחרות המחירים עולים ושוב בלול, משם לכפר הס, מתחת לבעלי הבית, אני משלם והם בונים עלי, אז עוברים לעזריאל .. זה כבר לא שווה את מה שמבקשים עוברים יותר צפונה.. בורגתא א, ובורגתא ב, אתה כבר ממוחה בלכבוש את ליבם, דייר מקצועי.. אביחיל.. שנתיים בכפר מונש ולבית הלוי.

25 שנים שמונה.. מושבים, זה הדבר האמתי שנקרא ..."תנועת המושבים"

מדובר כאן בחלוקה לא צודקת של מרחב המחיה על פני כדור הארץ, זה לא קל לחיות כך, אבל זאת הזדמנות לשמור על יציבות נפשית ,אני גר אצל אימא אדמה, במערכת השמש אשר בגלקסיית שביל החלב, אשר במרחבי הבריאה.


אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר. [רחל שפירא]

2009

איור- מאת נוגה וצלר


אוגוסט 2011

סיפור אישי- מאת שלמה לבקוביץ


אמא שלי, ניצולת שואה, הגיעה לפלסטינה בגיל 24, לבד, כמעט לבד.

היא נולדה וגדלה בלבוב שהיתה בפולניה וכעת באוקראינה,
 אבל במהלך המלחמה הסתתרה בעיר אחרת, בקרקוב, מחשש להלשנות.

הסיפור שלה ארוך ומפותל, עצוב וקשה שהסתיים בטוב. 
 אבל לאחר המלחמה שבה איבדה את רוב משפחתה, היא עלתה לכאן.

השנאה שלה לפולנים ולאוקראינים חזקה יותר מזו שלגרמנים ומבוססת על סיפורים רבים של אנטישמיות
 ושנאת יהודים שהובילה להלשנות והסגרות.

כאשר נפתחו הגבולות בשנות ה 90' וניתן היה לצאת למסעות שורשים משפחתיים או קבוצתיים,
 היא סרבה להביט אחורה ולבקר שם

היא טוענת שכאשר עזבה את הגלות היא עקרה משם גם את השורשים שלה ונטעה אותם שוב בישראל
אין לה שורשים שם והיא לא מוכנה לצאת ולחפש אותם!


1996

איור- מאת איתן וצלר




  1. היכן ביתי?
  2. רשימה מייצגת של סרטיי
  3. הבלוג שלי בדוגרינט
  4. צרו קשר

טלפון: 7447 736 | 073

פקס: 7447 736 | 073

נייד: 1601 380 | 052

מייל: yardenalef@gmail.com

www.EitanWetzler.com